קדיה מולודובסקי נולדה בעיירה קרטוז-ברזה, בפולין, ב – 1894. למדה ב"חדר מתוקן", בגימנסיה רוסית ובקורסים להכשרת גננות בורשה, יחד עם חנה רובינא ולאה דגנית. יעקב פיכמן מתאר אותה כך: "גננת הייתה, ומכל התינוקות שבגן, דומני שהייתה השובבה ביותר."

בין שתי המלחמות היא לימדה בשכונות העוני היהודיות בורשה. תלמידיה הגיעו יחפים, רעבים, ומפוחדים. עבורם כתבה סיפורים מחורזים שהעשירו את מציאות חייהם הענייה, בהומור עדין, בדמויות מן המקורות, בצלילים מקסימים ובשלל צבעים נפלא.

עם עליית הנאצים היגרה קדיה לארה"ב, שם התקבלה בחום על ידי מוקיריה בקהילה דוברת היידיש.

בשנת 1945 זמן קצר לאחר שהחלו להתברר ממדי השואה, יצאו לאור הסיפורים המתורגמים הראשונים של קדיה בספר "פתחו את השער", עליו גדלו דורות של ילדים. ("הילדה איילת" "גלגולו של מעיל" ועוד) בין המתרגמים: נתן אלתרמן, לאה גולדברג, ופניה ברגשטיין.

בסוף 1949 היא עולה לארץ עם בעלה שמחה. ילדים לא היו להם. בישראל הצעירה נמשכת עדיין "מלחמת השפות", רבים רואים ביידיש איום על התחדשות העברית.

קדיה חסרה מאוד את קהל קוראי כתבי העת שערכה ביידיש, וחוזרת לניו-יורק.

ב- 1971 עם קבלת פרס "איציק מאנגר" מגיעה קדיה לארץ ומתקבלת בשמחה ובהתרגשות רבה על ידי ילדים והורים שאהבו מאוד את סיפוריה. באותו ביקור אמרה לה ילדה אחת: "את כותבת דברים נורא עצובים וזה נורא שמח." בביקור הזה הביעה קדיה משאלה שכל שירי הילדים שלה יתורגמו לעברית.

ב- 1975 הלכה קדיה מולודובסקי לעולמה.