לפני השואה וגם אחריה, קדיה מולודובסקי סיפרה ושוררה ביידיש.
היא עשתה זאת כגננת המגוננת עם השמשייה הכחלחלת של סיפוריה, על ילדים שמציאות חייהם שחורה מפיח.
היא עשתה זאת כגננת השותלת גן סיפורים מופלא, לזכר ילדים רבים מספור, ולעילוי נשמתה של העיירה, שאלפים כמוה היו, ולא נותרה גם אחת.

קדיה היא סופרת הילדים הקרובה ללבי ביותר. נפשי יצאה אל שיריה של קדיה מולודובסקי מילדות והיא המשיכה לרתק אותי כאם, כסבתא, כמחנכת וכסופרת כל השנים. הוקסמתי מאישיותה ומיצירותיה. בזכות סיפוריה של קדיה מולודובסקי, הפכה העיירה, על גיבוריה הקטנים והגדולים, לחלק מנוף הילדות שלי, צברית שנולדה עם המדינה, בקיבוץ שומרי בגליל העליון.

שירים ראשונים של קדיה ראו אור בספר: "פתחו את השער" (הוצאת הקבוה"מ 1945) ספר שריגש דורות והפך לקלאסיקה.
שירי הילדים המאוחרים של קדיה מרוכזים בספר "מארציפאנעס" ובו הספור היוצא עתה לאור.
בביקורה האחרון בארץ (1971) לרגל זכייתה ב-"פרס איציק מאנגער" הביעה קדיה משאלה שגם שיריה אלה יזכו למהדורה עברית.
קדיה מולודובסקי נפטרה ב 1975 והיא בת 81.

בעקבות סבי, המחנך מרדכי סגל ובעזרת ואנשים יודעי יידיש והורי רחל ושמואליק רבינוביץ, אני מתרגמת סיפורים מחורזים פרי עטה של קדיה, שלא הכרתי בילדותי. אלו לא שירי "פתחו את השער" אלא אחרים, הרבה פחות מוכרים, ולא פחות ראויים.

אינני שומעת יידיש (כמו שאומרים ביידיש) ואינני מדברת את השפה, אך היא בכל תאי הגוף והנפש שלי, לכן אני מעיזה להציע נוסח עברי לשירי קדיה מולודובסקי.

יודעי דבר אומרים שתרגום מיידיש לעברית הוא משימה כמעט בלתי אפשרית וכאשר רוצים לשמור על קצב, חריזה וצליל נכון, זה קשה פי כמה. זכות גדולה נפלה בחלקי לעסוק במלאכה הזאת ואני משתדלת ככל יכולתי להעביר את נפש הסיפור ואת רוח היידיש לנוסח העברי.

אני מעזה לומר, שהמסעות המשותפים; של ילדים מאזינים על ברכי מבוגרים קוראים, אל החיים בעיירה, משמעותיים עבורנו כעם, לא פחות מן המסעות של בני הנוער אל המוות במחנות. שכן, אם איננו ממשיכים לבקר בעיירות דרך קבע, ועושים אותן מילדות לחלק חי בתוכנו, אנחנו מבלי דעת, משתפים פעולה עם מכחידיהן.

קדיה אמרה: "אושר בחלום אינו רק חלום, הוא גם אושר."

באותה רוח אני מוסיפה: "עיירה בסיפור אינה רק סיפור, היא גם עיירה."

"עוגת הפלאים" היה הספר הראשון בסדרה מסיפורי קדיה מולודובסקי שיזמתי, בעקבות סבי מרדכי סגל ז"ל שעסק בתרגום שיריה ובעזרתם של הורי רחל ושמואליק רבינוביץ.

"חנה רוצה מרציפנה" הוא ספר שני בסדרה ובו בעליזות ובהומור יהודי חם, מתוארת משפחה יהודית ועיירה יהודית והילדה חנה, שנפשה חשקה במרציפנה.

"האיגרת" הוא ספר שלישי בסדרה ובו בצורה חוויתית וציורית מתוארת משפחה יהודית הכותבת ושולחת איגרת לאמריקה.

אני שמחה להודות למר בנימין ליטמן, בן אחות של קדיה, על מתן הרשות להוציא לאור סדרה זו, ולהביע הערכה מיוחדת ל-"קרן גורט" אשר תורמת ותומכת במפעל הזה.